פסק-דין בתיק תא"מ 37559-07-11

1.         תאונת דרכים שבה  נגרמו לשני כלי הרכב שהיו מעורבים בה "נזקי פח". התובעת היטיבה את הנזקים שנגרמו לרכבה, מסוג טויוטה, של הנהגת המעורבת (להלן:"הנהגת"), ותבעה בתביעת שיבוב את הנהג (להלן: "הנהג" או "הנתבע") של הרכב המעורב (מסוג "רנו קליאו").

2.         השאלה היחידה הצריכה לענין, היא אשמו של מי מהנהגים, גרם לתאונה.

3.         הנהגת העידה שנסעה מכיוון העיר באר שבע. בצומת שבו אירעה התאונה, היה מוצב בדרכה, תמרור "משולש" המורה: "האט ותן זכות קדימה".

            במהלך עדותה מסרה הנהגת שתי  גרסאות,  שאינן  מתיישבות זו עם זו.

            על פי הגרסה הראשונה - "אני לא ראיתי את הרכב המעורב לפני התאונה".           (עמ' 3, שורות 22-23 ( .  על פי גרסה זו, שדה הראיה של הנהגת לכיוון שממנו הגיע הנהג המעורב, היה פתוח, והנהגת לא מסרה הסבר כלשהו, מדוע לא ראתה את הרכב המעורב, קודם לתאונה.

            על פי גרסתה השניה: "ראיתי אותו ממרחק מאוד גדול והוא טס" (עמ' 3, שורה 27).

            ובהמשך: "הוא  היה במרחק מאוד גדול ממני והייתי בטוחה שאספיק והוא נכנס בי".

4.         הנתבע שהעיד קודם לנהגת (בשל איחורה) - הודה כי: "אני הייתי במהירות של בין 50 ל-60 קמ"ש. אני מסכים שזו לא מהירות סבירה להכנס לצומת".

5.         כדי לסבר את הדעת, מבחינתה של הנהגת, הצומת הוא  בצורת T , כשהנתבע הגיע משמאלה.

6.         הנה כי כן, מתוך דברי המעורבים בתאונה, נראה, כי היא נגרמה כתוצאה משני גורמים: הגורם הראשון: מבחינת הנהגת, בין שלא הבחינה ברכבו של הנתבע בעוד מועד, (גרסתה  הראשונה), ובין שהבחינה בו ממרחק ניכר, אך בכל זאת, נכנסה אל הצומת, אף שהנתבע "טס" - בשל שיקול דעת שגוי (הגרסה השניה).

            הגורם השני - הנתבע נכנס לצומת במהירות לא סבירה, ובמקום לנסות לעצור, הוא ניסה  "לכבוש" לעצמו את זכות הדרך, על ידי הרתעת הנהגת  על ידי צפירה והבהוב אורות.

7.         שקלול שני הגורמים שלעיל, מוביל למסקנה, שעיקר האחריות רובץ על הנהגת המעורבת.

            בסופו של דבר, התמרור שהוצב בדרכה, מטיל עליה את החובה לתת זכות קדימה. הנהגת לא קיימה חובה זו.

            מאידך, על פי האמרה העממית הידועה: "זכות קדימה מקבלים, לא לוקחים", גם לנתבע אחריות תורמת לגרימתה של התאונה.

            נראה לי, שאחריותה של הנהגת מגעת ל- 70%, ואחריותו של הנתבע, היא איפוא,  בשיעור של 30%.

8.         התביעה הוגשה על סך של 19,006 ש"ח.

            הנתבע ישא ב- 30% מסכום זה - 5,702 ש"ח בעיגול, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.09.10 ועד לתשלום בפועל.

            עוד ישא הנתבע בהחזר של 30% מאגרת המשפט בה נשאה התובעת, זאת, בהתחשב בכך שעיקרה של התביעה - נדחתה.

9.         איני פוסק  לתובעת הוצאות, וכל צד  יישא בהוצאותיו.